הצגת הש(י)נה/איתי דייויס, אידיאה

החזרה הגנרלית תמיד נעשת באופן נלהב, למרות שהשיא של המופע הוא כשהקהל נרדם. הכבשחקנים מתאמנים רוב היום בהליכה מצד אחד של הבמה לצד השני, ובאילתורים כמובן. לעולם לא ניתן לדעת מה מנודדי השינה יבקשו, ומה שמבדיל בין הכבשחקנים לבין כבשים אחרים, מלבד היכולת הבלתי נלאת שלהם לשעמם את הקהל לאלתר, זה יכולת האילתור שלהם. הם יכולים לשנות את התסריט בלי היסוס בין רגע, ולקפוץ במקום ללכת, או לדלג במקום לרוץ. הייתה הופעה מעניינת ביותר של זוכה אוסקר אחד, שהחליט לזגזג בעיגולים, אליפסות, ושאר צורות גיאומטריות במקום פשוט ללכת בקו ישר אל צידו השני של הבמה. ביצוע פשוט עילאי. ברגע האמת, כמובן, הכבשחקנים לא יכולו לשרוד לבדם. הם צריכים עזרה של כל שאר ההפקה. בין אם אלה הֶמה-אפרים שמברישים את הפרווה שלהם כל פעם, או אם זה כבשי התפאורה שבונים ומפרקים גדרות על פי בקשה אימפולסיבית - כל אחד ואחד, מכבש ועד שה, כולם תורמים למופע הגדול. כל יום ויום, כולם מתכוננים. ולשב. משום מה אנשים הפסיקו לספור כבשים. הם לא היו צריכים לספור. הם פשוט הניחו את הראש על הכריות שלהם, ונרדמו. ההפקה הייתה על סף פירוק, וכולם היו בפניקה מוחלטת. אבל פתאום הכבש במאי, זה שתמיד חווה מנעד רגשות מוזר ומעיק, והפחיד והעליב את כל סובביו יצא בנאום מרגש. זקוקים לנו. הוא צעק וטיפס על הבמה. צריכים אותנו. בסופו של דבר משהו יחווה לילה קשה - ומה אז? לאן הוא ילך אם לא אלינו? הכבשים, גם בגלל גילוי הרגשות הנדיר, וגם בגלל שהם רצו לשמוע שהם חיוניים ומיוחדים, הקשיבו לו. הם המשיכו לעשות חזרות כאילו כלום לא קרה, והם המשיכו לעבוד ולעבוד. וכל יום, ההופעה שלהם רק השתפרה והשתפרה. וכול יום, הם רק חיכו שיבוא הצופה הישנוני שירדם לצעדיהם. והם התפללו ללילה קשה עבור אדם, כי כבר חודשים שהם לא קיבלו שכר עבודה, והבטן נצמדה לגב הפרוותי שלהם. ולמרות הרעב והקושי, הם האמינו שהכול יהיה בסדר. הם באמת האמינו. עד שיום אחד, משהו ממנהלת החלומות צץ על כדור הריסה. הוא נכנס דרך החור שהוא עשה בקיר, ולאחר שהוא ניגב את אבק ההריסות מהחליפה שלו, הוא אמר בעדינות תעשייתית שאין יותר טעם בספירת כבשים, לא עכשיו בכל אופן. הדבר הבא הוא בספירת חתולים. הם הרבה יותר חמודים, הרבה יותר פרקטים והרבה הרבה יותר וויראלים, הוא הסביר. ואם כל זה לא יעבוד, הוא הוסיף, אתם תוכלו לחזור. אבל בינתיים, אולי תוכלו לעניין משהו בצמר שלכם. תוכלו למכור אותו למחייתכם. לפי איך שהוא נראה, אפשר לעשות ממנו כריות נהדרות. אלה יהיו כרים רכים ביותר, מהסוג הטוב ביותר, אם תשמרו על שיגרת הטיפוח שלכם. אלה יהיו, הוא החמיא באדיבות, מהכריות האלה שאתה רק מניח עליהם את הראש, ופשוט נרדם.

​

מנימוקי השופטים: הטקסט "הצגת הש(י)נה" הוא סיפור קצר ומבריק. במרכזו עולם הולך ונעלם של "כבשחקנים"- הלא הם הכבשים העוברות מול העיניים, בניסיון להירדם. מחבר הסיפור משחק עם הדימוי של שיירת הכבשים הנודדת, ומדגים, באמצעות ברק לשוני והומור, כיצד הפרקטיקה הזו, שפעם אי אלו ילדים נרדמו בעזרתה, איבדה את הרלוונטיות שלה. במחזה הכבשים יש מֶה-אפרים, יש במאי נרגש, יש עוזרי במה. אולם איש אינו מעוניין בשירותיהם יותר: איש לא מזמין את ההצגה, איש לא נרדם בעזרתה. הטקסט מבצע מה שספרות טובה אמורה לעשות: הוא גורם לנו להסתכל באופן שונה על המציאות. אני, למשל, מתכננת להזמין הלילה את הכבשים, ולהצעיד אותם לפני שאירדם לעוד מופע אחד אחרון.