המיתוס של סיזיפוס בחיי היומיום שלי?/אנונימי

לדעתי כן. בסופו של דבר אני, כמו כל יצור חי אמות בסופו של דבר. וזה בסדר. זה אולי אפילו טוב.
הקורונה גרמה לי לשים לב לתופעה מאוד מעניינת שכולם חווים וכך גם אני:
התופעה שההווה מרגיש נצחי אבל העבר, לא משנה עד כמה רחוק הוא מההווה, תמיד מרגיש כאילו היה אתמול. זה קצת מוזר, כי כשאנחנו חושבים על שנה או אפילו חודש נדמה לנו שזה הרבה זמן. אבל בסוף השנה או בסוף החודש כשמסתכלים לאחור מרגישים שזה טס במהירות ובעצם, רק אתמול זה התחיל….

התובנה הזו אצלי נתנה לי השערה איך מרגיש אדם זקן, בסוף חייו. אמנם הוא חי עשרות שנים אבל בשבילו החיים האלה התחילו רק אתמול. העבר כבר לא רלוונטי וההווה הוא לא באמת נצחי.

אלבר קאמי אומר שהטרגדיה מתחילה כאשר סיזיפוס מודע לגורל האכזר שנגזר עליו. והוא צודק. כנראה זה מה שקורה כשמזדקנים. אנחנו נהיים מודעים לזמניות שלנו על הכדור, פתאום זה מקבל תוקף.

כמובן שזיקנה לא חייבת להסתיים בטרגדיה. גם החיים שלנו הם לא טרגדיה.
המיתוס של סיזיפוס הוא משל מאוד דומה לחיים שלנו (עניין המעגליות והחזרה).
יום ולילה, שקיעת החמה וזריחתה, שנה אחר שנה, דור אחרי דור.

המודעות לכך בהחלט יכולה להיות טרגית. אבל עבורי, היא לא פחות ממתנה. לדעתי, האפקט של להיות מודע למעגליות בחיינו והקידמה אל עבר המוות הבלתי נמנע הוא לא שונה בהרבה מהאפקט של אדם שמגלה שהוא חולה במחלה סופנית. בשני המקרים - תרצה לחיות כל יום כאילו הוא יומך האחרון, תהנה מכל שנייה, תתעסק בהווה וכך בכל פעם שתגלגל את האבן עוד ס"מ במעלה ההר, בכל פעם שעוד יום יחלוף לו - תרגיש אושר ותחושת התעלות.  כך, כשתישמע שריקת הסיום - לא תמצא את עצמך בוהה בשער הכניסה אל החוק - נסגר (רפרנס למאסה של קפקא "לפני החוק").