סיפור של חורף-חילזון/תמר קרסיק, אידיאה
אתם בוודאי שואלים את עצמכם "מה הילדה המוזרה הזאת רוצה ממני? אז היא ציירה חילזון מוזר בתוך צנצנת... למה היא בוחרת גם להתעלל בי ולהכריח אותי לקרא את הדף החסר פואנטה הזה?" אז קודם כל, אנא קבלו את התנצלותי הכנה. אבל הייתי חייבת לתת סיפור רקע ליצירה הנחמדה שלי.
הכול התחיל כשאלון הציג בפנינו את התחרות 'סיפור של חורף' ואני חשבתי לעצמי "הו, זוהי הזדמנות מצוינת להוכיח את הנעלות שלנו, האידיאות, על האחות המכוערת והלא מוצלחת ששמה אלפא". אך כשהתיישבתי מול הדף ובאתי לצייר, חטפתי התקף חוסר מוזה מזעזע.
הימים חלפו והתחרות פרחה מראשי, עד שיום אחד מצאתי את עצמי מהרהרת בזיכרונות העבר שלי. בימים ההם, בהם היינו משחקים יחדיו כל בני הדודים... אני חייבת לציין שהיינו חבורת ילדים יצירתיים להפליא, משחקי קופסא שיעממו אותנו, עסקנו במיוחד במשחקי דמיון. המצאנו דת שלימה, ערכנו ארוחות מלכותיות, ביצענו ניסויים על שרף עצים, שרנו שירים לגשם ולשמש, ובין היתר גם אספנו חלזונות ובנינו להם בתי מלונות מפוארים.
ואז ידעתי, אני הולכת לצייר חילזון ולהגיש אותו לתחרות.
לקחתי דף, הוצאתי את צבעי העיפרון, והתחלתי במלאכת הציור. עליי להודות שזה לא דרש ממני מאמץ רב, סיימתי לצייר את החילזון בקלות רבה. הבעיה הייתה בציור הרקע. עלים, מקלות, דשא, לא משנה מה ניסיתי, לא הרגשתי שזה נכון בשביל החילזון שלי.
ניסיתי לשחזר את תחושת הסיפוק המופלאה שהייתה כשהצלחנו לבנות בית מלון מפואר במיוחד. הרגשנו שהכול פתוח, שהחיים חסרי גבולות (זה אולי נשמע מצחיק, אבל זו הייתה המהות שלנו בימים אלה, לבצע באופן הטוב ביותר את רצון האל המומצא של הדת המומצאת שלנו).
חשבתי על תחושת החופש הנפלאה של אז, ועלה חיוך על פניי, ואז באותו הרגע שמעתי את אימי מודיעה בקול מאוכזב (מממשלת ישראל, כמובן) ששוב יש סגר. הקנאה אכלה אותי מבפנים. הקנאה באותה תמר בת התשע שמתרוצצת בשדה ומרגישה חסרת גבולות, לעומת תמר של היום שכלואה בביתה.
שתי חוויות החורף ההפוכות הללו העלו בי רעיון, והחלטתי לצייר את החילזון שלי בתוך צנצנת. כדי להדגיש את הניגודיות הטראגית בין זיכרון החורף הישן שלי, לבין החדש שמלווה בסגר.
אז עכשיו, כשנחשפתם לסיפור שעומד מאחורי החילזון הכלוא שלי, אני מקווה שגם חסרי ההערכה האומנותית מבניכם (אלפא) יצליחו לראות את המטאפוריות הנהדרת שמציג החילזון.
תודה על שטרחתם לקרא עד כאן.
בברכה, תמר קרסיק, אידיאית גאה.