סיפור/עבריה פרלסון, אידיאה
אני יודע המון. אני יודע אותך. אני יודע שאת לא יודעת אותי. אני יודע ידע סתמי. על איך מקרר עובד, ועל מלחמת האזרחים בסוריה, ומה פרויד חושב, וגם מה ג'י קי רולינג. אבל אני לא יודע, אני לא יודע למה הלכת. אני לא יודע למה העולם כזה דפוק. אני לא יודע למה עם האהבה הסבל תמיד חייב לבוא. מתישהו. אני לא יודע מתי יפסיק לכאוב לי. מתי החור שלך, בלב שלי יתמלא. אני לא יודע איך להפסיק לבכות. אני לא יודע איך להפסיק לחשוב. אבל הי! אני יודע מה קרה ב- 1918. מלחמת העולם הראשונה. ואני יודע, שאחריה באה עוד אחת. ושלא מעט אנשים היו בשתיהן. איך הם שרדו? איך הם עברו התמוטטות עצומה, מרסקת, זחלו על הרצפה מתבוססים בדמם, במשך הרבה יותר מידי זמן, הצליחו לעטות על עצמם מחדש את השריון, החומה, שמגינה ומתקיפה (הרי זה פרויד אמר- אני יודע!) ושוב פעם, פוררו אותם, ריסקו שברו, איך הם עוד קמו בבוקר? את זה אני לא יודע. אני לא יודע מה שלומי, ומה אני מרגיש. אני לא יודע מי את. רק יודע אותך. לא יודע איך קוראים לך. לא יודע איפה את עכשיו. אף פעם לא ידעתי איפה את. איך איבדתי אותך אם אף פעם לא מצאתי אותך, גם את זה אני לא יודע. אני יודע שאני לא יכול בלעדייך. שזה עינוי אין סופי. אני יודע שפעם ידעתי לאהוב אותך. אני יודע שעכשיו אני גרוע בזה. אני יודע שאני מתגעגע. לא יודע למה. אני יודע שידעתי אותך. ואני זוכר את כל הידע. איך שאת מתעוררת בבוקר. התנועה שלך עם האף כשאת כועסת. איך שאת מנסה לא לבכות. ולא מצליחה. או מנסה בכוח לבכות. וגם את זה לא מצליחה. אני יודע כמה את אהבת אותי. אני יודע אותך. את המבט המהורהר שלך, כשהתנתקת מכל העולם. וגם את זה המזויף, כשהיית יותר מידי בתוך העולם ורצית להתנתק בכוח. אני יודע איך כשהיית לחוצה הכאבת לעצמך עם הציפורניים. אני יודע איך את אהבת טבע. ואת עצמך. אני יודע שברגעים שנמאס לך ממך, שלא יכולת לסבול אותך יותר, אני יודע שבאת אלי, כדי שיהיה מישהו שיסבול אותך. אני יודע שסבלתי אותך. בלי שום סבל. אני יודע שאני סובל עכשיו. עם המון סבל. אני לא יודע למה הלכת. והאם באמת היית פה פעם באמת. אני לא יודע מה באמת הרגשת. והאם הכל היה שקר. אני לא יודע אם את זוכרת אותי. ואת כל הקשר. אני לא יודע אם הייתי משהו משמעותי בעינייך. או סתם איזה ילד. אני לא באמת יודע מי את. אני לא באמת יודע אותך. אני רק יודע את מי שחשבתי שאת. אני לא יודע מה זה ידע. אני לא יודע.
"אני יודע" הנהנן אלי המלומד "אני שומע" הוא המשיך "אני מבין. אני מכיר מצבים כמו שלך, אתה לא הראשון, וגם לא כל כך מיוחד, זה יהיה פשוט לעזור לך. כמה כדורים, וכמה שיחות והעניין פתור. אתה יכול לחזור לנשום, תרפה, בוא. ננשום ביחד- - - - - - - - - - - - - מצוין עכשיו להוציא את האוויר לא להשאיר הכל בפנים- - - - - -קדימה תוציא- - בבקשה תוציא!! אתה נהיה סגול!! הי אדוני! אתה איתי??!!!" "פוווווווווווווווו" האוויר יצא ממני האוויר בשריקה איטית, ואיתו גם כל הרוח מהמפרשים "כן אני פסדר, תודה.." הפטרתי "אני.. .. לא חושב שזה מה שיעזור לי.. אממממ... תודה" הסתלקתי משם בזריזות, עם הזנב מקופל לי עמוק עמוק בין הרגליים.
למה פתחתי ככה? מה חשבתי לעצמי? מי אני בכלל שידבר ככה? ממתי אני כזה משוגע? מה אני יודע? איזה דביל אני. איזה דביל. דפוק. זו המילה. אני שרוט, דפוק, עקום. אני עקום. מי אמר בכלל שמגיעה לי הגדרה? באיזה זכות אני לוקח כזו בעלות? אולי מישהו אחר, ראוי יותר, כבר תפס את ההגדרה הזו? למה בכלל הלכתי אל האיש הזה? מה הוא כבר יודע? מי שישמע, איזה מלומד! חושב שהוא יודע הכל, לא מבין את העולם, את העניין הזה, שכלום לא ידוע. הוא חושב שהוא יודע הכל. חה! איזה אומלל, חושב שהוא יודע, אבל פה הטעות שלו בעצם. מי שיודע שהוא לא יודע הוא זה היודע את הכל. המבין את תכלית העולם, את זה שהעולם, הוא לא אחד, ואין לו כללים, ושום דבר לא מובן, ואין לשום דבר תבנית מראש, או משהו שאפשר לצפות, ואין חוקים, או גבולות, וגם אין לא גבולות, כל רגע הוא אדון לעצמו, בלי קשר לקודמו. מי שיודע, את הסוד הזה, שאין אחיזה בכלום, ושאין מילה כזו יציבות, או ביטחון ושהכל תלוי באוויר. אם בכלל יש באותו רגע אוויר, או תלוי, או הכל. מי שאת כל זה יודע, שהוא לא יודע כלום, ושום דבר, הוא היודע הכל, ממש את כל העולם. לאיפה הלכתי עוד הפעם? איזה דרשה נתתי פה. מי אני חושב שאני? איזה רב? או כומר? איזה דפוק אני. באמת מעניין למה היא הלכה. אולי כי אתה לא יודע אם היא היתה? אולי כי אתה מספיק מטומטם בשביל לא לראות אותה לפחות לא כמו שהיא רוצה? אולי כי אתה לא יודע מה היא? אולי היא אף פעם לא היתה? סתם זיכרון שהשתילו לך? כי אתה לא זוכר אותה, נכון? אתה זוכר רק מהזיכרונות. לא זוכר של ידיעה. או של תפיסה. סתם זוכר מהזיכרון. זה למה היא לא פה עכשיו! כי אתה כזה שרוט! מקולקל! אתה לא שווה את המבט שלה. אולי אין לה בכלל מבט? או ציפורניים להכאיב לעצמה כשהיא לחוצה? אולי היא סתם ענן גדול שיש לך בזיכרון? שנוצר מאיזה חיבורים משונים בין חומרים מוזרים במוח?
חריייייקקקק "הי הלו! אתה שם! תסתכל לאיפה אתה הולך! כמעט דרסתי אותך י'מטומטם! תגיד לי, אתה רוצה למות?!" אולי "תגיד לי, אתה שומע אותי בכלל? י'משוגע! זוז כבר! תן לנסוע!!!!!" "הי בנאדם! תפסיק לצעוק! אתה לא רואה שעובר עליו משהו? " "כפרה! א. כל- אל תגיד לי מה לעשות! אתה לא אמשלי, ב. כל גם אתה צועק!! ודבר *^%$#**!@!@# אחרון- לא אכפת לי מה קורה לו, אני רוצה לעבור, ווואלה, גם להצליח להסתכל על עצמי במראה, כי אני לא רוצח!!!!! 'בנת??!" "נשמה, תנשום. הנה, רואה, לא כל כך קשה!"
למה היד הקשה הזאת נוגעת בי? היא דוחפת אותי! הו הוא הפסיק לצרוח. הו שקט.
"הי אחי הכל טוב נכון?" "מה? הממ.. כןכן" לא הבנתי כלום. כלום. מכוניות עוברות. בטיל. "אתה מגיע לאיפה שאני רוצה, נכון?" שאלתי את נהג האוטובוס "כן, בוודאי, אני מכיר אותך, אני מקווה שאתה רוצה לבית שלך. מה נשמע? איך עבר היום?" הוא כל כך נחמד "לא משנה איך עבר, העיקר שעבר" חייכתי אליו חצי חיוך. הוא צחק "אוי כמה שאתה צודק, כמו תמיד. אוח. טוב שב, אני אגיד לך מתי לרדת. בסדר?" "תודה!" עכשיו זה כבר לא היה חצי חיוך. אין עליו. "סליחה גבירתי? אפשר אולי להחליף איתך מקום? פשוט אני ממש אוהב לשבת ליד חלון, ואין אף אחד פנוי.." היא נבהלה ממני. "מה? כןכן, בטח, בוודאי, בוא שב, רק שנייה, כן, רגע, אני רק אוספת את התיק, אוי דקה, זה שנייה נשפך, אני מתנצלת, הו תודה, כן זה לפה. לאלא, אני לא צריכה יותר עזרה, הוי סליחה שעיכבתי אותך, בטח אדוני, כמובן בוא שב"
אנשים טסו בחלון. עצים ברחו בפחד. המדרכה היתה כולה מטושטשת. ילדים קטנים הבליחו לרגע משחקים משהו על המדרכה. אישה רודפת אחרי כלבה. שליח פיצה מחוצ'קן. בחור מתנגש באישה מבוגרת וגונב לה את הארנק. מוכר. אדם עם מעיל שחור וכובע זהה בשיא החום. זוג צעיר מתנשקים. חתולה. שיח פרחים ענק. שתי נערות מצחקקות עם שקיות ביד. מישהו רוכב על אופניים וכמעט מתנגש בילדה קטנה שבוכה. איש עסקים רץ עם התיק והחליפה. אישה תולה כביסה באיזה בית. ערבי מתפלל על השטיחון שלו. זוג זקנים הולכים יד ביד. מנת פלאפל שלמה למעט ביס נטושה על הכביש. נעלי אדידס תלויות על חבל חשמל. את. מה?! רגע שנייה. מסיט את המבט. כן, זו את. זו היא. הנה את! הי תעצרי רגע! אני צריך להגיד לך משהו. לא יודע עכשיו מה. אני אדע. אני אצעק את השם שלה. ככה היא תעצור. כל הגרון שלי מתכונן לצעקה, הצעקה. זו שתקבע את כל המשך חיי רגע. מה השם שלה? שלך? איך קוראים לך? נו... נו.. מהר! מה השם?- - - - לא יודע!!! אף פעם לא ידעתי! מה השם? נו הזמן נגמר!! לא משנה... חתיכת סתום אני! איך אני לא יודע איך קוראים לה? מטומטם אחד! מטומטם אחד! אבל איך באמת אני לא יודע איך קוראים לה? אולי פעם ידעתי ושכחתי? יכול להיות שאף פעם לא ידעתי? מה השם שלה? רז? לאלא! זה לא זה. חנה? רבקה? נעמי? יהלי? טוהר? שחרי? רחל? טליה? נעמה? אגם? תהל? מרים? פדות? שירה? רעות? שקמה? יערה? אורי? תמר? יונית? רוני? הדר? הלל? לא! לא! ולא! אולי בכל זאת רז? זה דומה, אבל זה לא זה. עדיין לא. איך זה שאני לא זוכר את השם שלה? אותה? איך אני כל כך כואב את היעדרותה בלי לדעת את האושר שנלקח ממני? איך אני לא מכיר אותה בכלל אבל אוהב אותה לגמרי? איך זה שאני מרגיש כאילו חלק ממני ניתק ממני בבת אחת, אבל אני לא יודע איזה חלק, והאם ניתק, והאם היה בכלל? למה אני כזה מקולקל? למה אני לא יכול לזכור דבר אחד, דבר אחד כשהוא חשוב לי? למה כל המוח שלי מלא בהמון כלום ושום דבר? למה אני לא יודע אותה? אותך? אפילו רק שם, שהיית עוצרת. רגע, זה היה באמת את? מה ראיתי בעצם? זיכרון, בבקשה פעם אחת, רק לראות את מה שראיתי, אני ממש ממש חייב לזכור את זה עכשיו.. אישה מאחורה. שיער חום בהיר, ארוך, פזור. מכסה מעיל בז'. מכנסי ג'ינס כחולות. נעלי עקב גבוהות. נעלי עקב?! את? אין שום סיכוי שבעולם. זו לא את, אה? איזה דפוק אני. איזה דפוק. אני באמת משוגע, מדמיין דמיונות. לא סתם דמיונות, דמיון בלהות. שבו 'כביכול' שכחתי את שמך. זה בסך הכל היה חלום, נכון? פשוט נרדמתי באוטובוס וזה היה חלום. אז מה השם שלה? - - - - אני לא יודע. - - - אולי רז. - - - אז זה לא היה חלום. - - בטוח שהיו שם נעלי עקב? אולי סתם מגפיים גבוהות. ואז זה כן היא, מגפיים גבוהות מתאים לה! אז זו היא. ואני עדיין מטומטם. איך שכחתי את השם שלה ברגע הגורלי הזה?! אם זו בכלל היתה היא. אולי גם-
"זאת התחנה שלך!" אדם זר נגע בכתפי "הנהג ביקש ממני למסור לך" "מה? אה כן תודה" הופתעתי.
שבע עשרה מדרגות מוכרות. עוד שלוש בתוך הבית. דלת. מיטה. "אהההה" אנחת רווחה. כמה שהתגעגעתי אלייך מיטה יפה שלי. כל בוקר, בעוזבי אותך, אני פשוט שורד עד שאני חוזר. הנה חזרתי. רק עשי לי טובה. תנוחה אחת וזהו. טוב? בלי התהפכויות הלילה. בבקשה.
זהו. עכשיו לישון. לא לחשוב. לא לחשוב. לא לחשוב. לא לחשוב!! לא.לחשוב!! לא.לחשוב!! פרחים! פרפרים! שדות! חלומות נעימים! שלוה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הבנתי הבנתי. תחשוב.
איך זה שאת כל הזמן, בלי הפסקה במחשבות שלי, אבל את אף פעם לא שם באמת? נגיד עכשיו, אני מדבר אליה, אבל אני יודע שהיא לא שומעת. אני יודע שהיא הלכה. (משוגע, שרוט, דפוק, מקולקל, כבר אמרתי?) די! אני לא יכול לחיות עוד רגע עם הריק הזה, שאין לי אפילו רמז במה למלא אותו. אני לא יכול עם העינוי הזה יותר. עם הסבל. הכאב. היגון. האבל. - - - - - - - - -
"אלוהים?" לחשתי ללא קול, גם השפתיים שלי נעו בקושי "אתה שומע אותי? אתה מכיר אותי? יודע?" איזה טיפש אני! ברור שהוא לא קיים, נכון? ואני פשוט בן אדם משוגע! שרוט! מעוקם כולי! דפוק! דפוק! דפוק! מה אני ממציא לעצמי איזה אלוהים עכשיו?! מה אני אחד מהקוקואים האלה? אין דבר כזה! זה סתם משהו שאנשים פחדנים כמוך המציאו, כדי שלא יחשבו שהם משוגעים והם מדברים אל עצמם. אבל אתה יודע מה האמת? הם משוגעים! אתה משוגע! ולא סתם משוגע, אלא פחדן, ונאיבי, ומטומטם, וחסר כל אונים ותמיד היית! אתה תלותי, וקנאי, ומכור, ועושה את עצמו לקדוש מעונה, ומפריע לכולם, אתה שקרן, ומשקר גם לעצמך, וגם בזה אתה גרוע! אתה אפס, אתה סתם, אתה משלה את עצמך שאתה משתפר, ונהיה בן אדם טוב! רמאי! אין בך פוטנציאל לכלום! אין לך מה לשפר, כי אתה כלום! רק רוע יש בך! אתה רק הורס את העולם! עדיף שהיית מת! כמה טוב זה היה מוסיף לעולם, כמה רע מוריד ממנו. אתה סתום, אתה טיפש ואתה גם לא מצליח לדבר אל עצמך בגוף ראשון, כי אתה פחדן ולא מוכן לעמוד באמת מול מי שאתה, רק להעליב אחרים. די!!!" הצעקה הבהילה אפילו אותי
די. די. תפסיק. תפסיק אתה שומע אותי?! אתה הורס לי את הכל! תפסיק! תן. לי. שש. שעות. נקיות. נקיות ממך! אני לא יכול איתך יותר. די. ואני לא אומר שאני לא אתן לך לחזור. אין בי את הכוח להרחיק אותך לתמיד. שש שעות. זה הכל. אבל עכשיו לך.
"אז אתה שומע אותי?" חזרתי להזיז את שפתיי. קצת יותר בטוח. מוציא גם אוויר עם השפתיים "אתה שם נכון? אתה שם. אני לא יכול להישאר לבד עוד. - - - אז אתה יודע נכון? אתה מכיר אותי מבפנים. מה לעשות? אני צריך אותה! אני באמת לא יכול להמשיך להתקיים בלעדיה. מי היא? מה היא? איפה היא? האם היא? מתי היא? איך היא? האם היא?!" למה שהוא ידע לענות לך? הוא כלום? זוכר? סתם אשליה. די! אמרנו די! "סליחה? סליחה שאני מפריע לך שם למעלה, אבל אני באמת צריך תשובה עכשיו. אני לא יכול יותר. אני מבין, אתה לא יכול לומר לי הכל. אני יודע, כל הרעיון שאני אגיע לשם לבד. רק את השם שלה. רק את השם. את באמת צריך אותו. אתה הרי השם, לא? נו השם.. אם אתה השם אז את השם שלה אתה חייב לדעת. זו המומחיות שלך הרי. נכון? הוי סלח לי כבודו. אני יודע שזו חוצפה, ככה להזיז סדרי עולם, בשביל אבק שכמותי. אבל אני חייב את זה. בלי השם שלה, שביב ממנה, רסיס של אמת, משהו יציב, להחזיק אותו, בלעדיו, אני לא מסוגל. בלעדיו אני לא קיים יותר. אני כבר לא חלק מהעולם. גם אם הלב שלי עדיין פועם. רק שם. קטן. תמשיך אותי. רז- - - - - - - - " רז המיה! זהו שמה! רזי המייתי. הו אהובתי. המיה. רז. רז המיה. איזה שם ענוג. מרפרף על הלשון. רז המיה. המיה רז. "תודה!" דמעות של תקווה "נתת לי את המתנה הגדולה ביותר" רז המיה. איזה שם! איך אני יכול לשכוח שם שכזה? רז. המיה. אני לא יכול להפסיק לומר אותה. רזי! המייתי? שובי אלי. בואי אלי. הי, אני אוהב אותך מאוד. את הרכות שבך. והשלמות. לא מושלמות. שלמות. רזי שלי. המיה אהובתי. אני זוכר! אני זוכר איך שבפעם הראשונה רפרפת בי. בעונג לא יתואר. פלא של ממש. מחמד לבי! איזה מילים לחשת לי אז. הו! רז המיה! אני כל כך רוצה שתחזרי. רזי, את פה, נכון? את כבר קרובה, אני מרגיש אותך עומדת שם. זה בסדר. את יכולה לחכות שם קמעה. אבל רק תישארי בטווח הראייה שלי טוב? טווח ההרגשה. הו רזי המייתי. איך שכמהתי אלייך. הוי רזי. איך שאני אוהב אותך. אני אהיה שלם איתך שוב. אני כבר מרגיש את זה. את גם? אני עוד מעט ארגיש את אצבעותייך הדקות שלובות בשלי. מתאחדות עימם. את השיער שלך, החום בהיר, מלטף אותי. את הציפורניים שלך, הלחוצות, דוקרות את עורי. את מנגינתך המתנגנת בי. הו כמה שאני מתגעגע אלייך. רז שלי. המייה אהובתי. אני ממש בקרוב אחזור לנשום. איתך. רזי! הוי המייתי! את חזרת! זה הרגיש כמו נצח. זה היה נצח. אבל זה לא משנה עכשיו, כי ממש עוד כמה רגעים, אני אחוש את המתיקות שלך, את העלימות שבך, את סודך, את ניגונך, את שמחתך, את שלוותך, את תקוותך. ואת לא תעזבי אותי, נכון? אני לא יכול בלעדייך. רז המיה.
"פווווווו" האוויר יצא ממני בשריקה איטית. אני מחזיק אותו שם כבר נצח.