השריון הבודד/מיכאל מנחם, אידיאה

פרק ראשון

הכל התחיל בבוקר אחד רגיל לגמרי. הציפורים צייצו, הרוחות נשבו, והנסיך קנוט בעל השיער הבלונדיני, הפנים הרכות, העיניים התמימות, ובגדי חצר בצבע טורקיז, יחד עם חברו הטוב הרברט שלבש שריון טקסי וקסדה שרק מעט משערו החום הציץ ממנה היו בדרכם חזרה אל הארמון אחרי טיול קצר לברונית לוסיליה. טירתה של הברונית היתה במרחק שלושה ימי הליכה והדרכים היו שקטות בזמנים אלו כך שהמלך אישר להם ללכת לבדם, כמובן כל זה בהתחשב בכך שהרברט היה שומר הראש האישי של הנסיך. על כל פנים, בעודם הולכים דיברו קנוט והרברט על הרכילות הרבה ששמעו מביתה של הברונית הליידי נלט, כשלפתע גופה הושלכה על אחד העצים. הרברט מיד שלח יד אל חרבו ודחף את קנוט כך שיעמוד מאחוריו. רגעים ספורים לאחר מכן ברחו מתוך השיחים זוג אנשים חמושים ומאחוריהם דמות לבושה שריון.

השריון היה מחזה מרהיב ונורא בו בזמן. החל מחרטומי מגפי הפלדה המבהיקים, שנצבעו אדום כהה כדם, דרך פרצוף דרקוני ענק שניבט מן החזה ועד לקסדה הכסופה, בעלת ציצה אדומה גם היא, כל חזות השריון אמרה הוד. בראשו של קנוט חלפה המחשבה שאם השריון אומר משהו על האדם בתוכו, הרי שהוא חייב להיות רב מרצחים או מלך ממדינה אקזוטית, ואולי - גם וגם.

וכך בעוד קנוט מביט נפעם ומפוחד מהשריון, הלוחם שבתוכו הניף את חרבו שגם היא בדומה לקסדה עוטרה בציצית אדומה ופילח את אחד מן האנשים. מיד לאחר מכן הוא התקדם לכיוון האדם השני שהספיק במזל לשחרר חץ שעף ונתקע ישר בקסדה של לובש השריון. אך הלה אפילו לא האט אלא רק הרים את ידו בשביל לסלק את החץ מהקסדה. על פניו של הקשת הפציעה ההבנה שאין לו שום סיכוי ובקול יפחה מעורר רחמים הוא ניסה לברוח, אך הוא עשה זאת שניה אחת מאוחר מדי, הלוחם בשריון תפס בבגדו וזרק אותו לרצפה. קנוט צפה מרותק בעוד הלוחם כרע להביט בפניו של האדם ואמר בקול שעומעם על יד הקסדה "זה מה שקורה למי שמנסה לגנוב מהחבר העיוור שלי" וערף את ראשו. ובדיוק כשקנוט חשב שהכל הסתיים יצא מהעצים בחור לבוש שילוב של עור ובד כחול מבריק, הוא החזיק  מזוודה ארוכה, וביד השניה החזיק תרמיל. קנוט לא יכל שלא לשים לב שהעיניים שלו היו מכוסות בשכבה כחולה של אנרגיה. הבחור הביט מסביב וכשראה את קנוט והרברט אמר להם בקול מתנצל "סליחה על כל הלכלוך, תרצו במקרה לשכור את שירותנו?" בשלב הזה קנוט התעלף, קצת יותר מדי התרגשות עברה עליו בשביל יום אחד.

כשהוא התעורר הוא ראה את הדמות בשריון עומדת לידו ואת הרברט מצדו השני עם פרצוף מודאג. "מה קרה?" הוא שאל. הרברט שבבירור הוקל לו ענה. "התעלפת לדקה". בזמן שקנוט קם מהרצפה הרברט הסביר לו שהזוג היו שכירי חרב שקבוצת שודדים לא חכמה במיוחד ניסתה לשדוד. לפתע הוא שמע את הבחור אומר "בשם הארבעה אולי תורידי כבר את השריון". והוא זכה לראות את השריון והחרב נמסים לכדור קטן וחושפים את הלוחמת שבתוכם. היא היתה לבושה בבגדים פשוטים מעור עם שיער שחור שככל הנראה היתה מקצרת אילולא לבשה שריון, פניה היו מעט זוויתיים, (קנוט שם לב לעוד כמה דברים שעל מנת שלא לבייש אותו לא נרחיב עליהם את הדיבור). הבחורה דחפה את הכדור לתוך התרמיל שהבחור נשא, בעודה מעירה "לא הייתי לובשת אותו בכלל אם לא היית נותן לטיפשים האלה לגנוב ממך", "נו תוותרי לי קצת סירי אני עיוור", ענה הבחור השני "התירוץ הזה לא יעבוד עלי ז"אן, שנינו יודעים שאתה לא צריך עיניים מתפקדות בשביל לראות יותר ממני". קנוט שם לב שלמרות הגערה שהשתמעה מהמילים סירי וז'אן חייכו חיוכים חסרי דאגות לחלוטין.

הוא הזדקף לעמידה בזמן שסירי הסתובבה והביטה בו ובהרברט. "טוב אתם נראים כאילו זוג שומרי ראש לא יזיקו לכם". הרברט מיהר לענות בהגנה על גאוותו הפגועה "האמת היא שאני שומר הראש של הנסיך כך שאין בכם צורך אמיתי". "הנסיך. מענין...", סירי חייכה ולפתע במהירות שלא תאמן היא זינקה אל אחוריו של קנוט תפסה בו והצמידה לגרונו סכין שנראה ששלפה יש מאין. "שלום לך הוד רוממותו קוראים לי סיריון ונראה לי שאתה בהחלט זקוק לשירותם של זוג שכירי חרב מיומנים". בשלב זה היא שיחררה אותו וחזרה לצדו של ז'אן כאילו כלום לא קרה. "מה שחברתי חמומת המוח מנסה לומר", התחיל ז'אן בעוד הוא נותן מכה קלה באחורי ראשה של סירי. "זה שעם כל הכבוד לכישורך כלוחם אין לך את הניסיון הדרוש בשביל להגן על הנסיך". מבטו של קנוט עבר מפניו ההמומות של הרברט להבעה המפייסת של ז'אן והחליט.

בערב של אותו יום החבורה שלנו שבשלב זה כללה ארבעה אנשים ופרדה שסחבה את הציוד שלהם הגיע לפונדק בשם העשב השוטה. ז'אן אמר שהוא ילך להסדיר את התשלום ועזב את סיריון עם קנוט והרברט. סיריון חייכה חיוך ממזרי משהו לפני ששאלה את קנוט והרברט עם הם אי פעם השתכרו. כשענו בשלילה היא שלחה אותם אל אחד השולחנות והלכה להזמין "שלושה בקבוקים מהמשקה הכי חזק שיש לחור חסר האלים הזה להציע". קנוט הרגיש לחוץ מכל האנשים שישבו שם. האירועים היחידים שהוא היה בהם שכללו הרבה אנשים היו נשפים, ואלו בדרך כלל היו מלאים באנשים משמעותית יותר מתורבתים ונקיים מאלו שהיו כאן. כשהוא ראה את סירי מתקרבת הוא התיישר בלי להיות בטוח למה. לא נראה שהיא שמה לב לכך בזמן שהניחה שלוש בקבוקים שלמים של חומר ורוד כלשהו על השולחן. "ובכן בחורים זמן לשתות". קנוט פתח את פיו להעיר על הכמות המוגזמת שקנתה אבל סירי דחפה לו את אחד הבקבוקים לפה לפני שהספיק. הנוזל היה מתוק במידה שלא תאמן ושרף בדרכו לקיבה שלו. קנוט מיהר להוציא את הבקבוק מפיו ורעד בגלל ההרגשה. הוא שמע את הרברט צועק ואת סירי מתנצלת "שכחתי שככל הנראה כל מה ששתית עד עכשיו זה מים מהולים בקצת צבע". קנוט שתפס את עצמו בידיים ענה בקול קצת צרוד "זה בסדר,אני בסדר". ומול מבטו הנדהם של הרברט והקצת מתרשם של סירי הוא הרים את הבקבוק ולגם עוד לגימה. מהר מאוד האלכוהול עלה להם לראש. וקנוט יצא מהבר בשביל לשאוף קצת אוויר צח.

מתחת לחצי הירח, יושבת על כיסא עם רגל אחת קצרה יותר מהאחרות שולחן שכולו סדקים ושבבים ישבה סיריון. כשהתקרב הוא שמע אותה ממלמלת "הם מתו בגלל שהיית החולשה שלהם… תוודאי שלא יהיו לך חולשות". אבל היא הפסיקה כששמעה את קנוט מתקרב. הוא ראה אותה מנגבת את העיניים שלה לפני ששאלה "נו מה אתה עושה כאן?" "סתם יצאתי לשאוף קצת אוויר. אפשר לשבת?" "בטח". קנוט התיישב ולאחר כמה שניות של שקט שאל "איך נהיית שכירת חרב?" סירי נאנחה לפני שענתה "ההורים שלי היו אבירים נודדים. החרב והשיריון שלי הגיעו מהם. יום אחד הם… יום אחד הם נרצחו. אביר מהרי הקרח מצא אותי כמה ימים לאחר מכן, הוא אימן אותי כמה שנים לפני ששיחרר אותי לעולם. אחרי זה עבדתי כמתנקשת כמה שנים. אתה מבין, גיליתי בזמן האימונים שלי שהדבר שאני הכי אוהבת זה הרג, הנחתי שעבודה שכל מה שאתה עושה בה זה הרג מאד תספק אותי. אבל מסתבר שאין הרבה דרישה למתנקשים כך שהפכתי לשומרת להשכרה". קנוט ישב בשתיקה לכמה דקות מעכל את מה שהוא שמע. "את יודעת שזו לא דרך טובה במיוחד לחיות?". פתח קנוט. "אני אעצור אותך כבר עכשיו. אל תנסה לשכנע אותי לחיות את החיים שלי אחרת. יש לי חיים טובים עכשיו ולא אכפת לי אם הם יכולים להיות טובים יותר, זה פשוט לא שווה את המאמץ". ובמילים אלה היא קמה והלכה.

למחרת החבורה המשיכה בדרך וסירי שמה לב שקנוט מרגיש את ההשפעות של השתייה מאתמול במלא הכח. "תפוס", היא אמרה בעודה זורקת אליו גלולה שחורה מהתיק שלה. "מה זה?" "סתם משהו שיעזור לכאב ראש שלך". בעוד הוא בולע את הגלולה ז'אן נעצר "משהו לא בסדר", העיר. "אתה רואה משהו?" שאלה סירי שולחת את ידה לתרמיל להוציא את הכדור ששמר שהיה נשקיה. "אני לא בטוח מה זה" פתח ז'אן בהסבר, "אבל זה נראה מרושע". "חשבתי שאתה עיוור?" אמר הרברט בבירור מבולבל מהחילוף בינהם. "אני לא בדיוק עיוור". התחיל ז'אן. "זה קצת מסובך אבל בגדול במקום לראות עצמים פיזיים אני רואה את הנשמות של העצמים סביבי". ניתן היה לראות שהרברט עומד להמשיך ולשאול אך הוא נקטע כשסירי פתאום רצה לכיוון היער. היא שמעה את האחרים צועקים אליה אבל זה לא עניין אותה במיוחד ברגע זה. היא הרגישה איך השירון שלה מתמצק סביבה בעוד היא רודפת אחרי מה שראתה. היא לא ראתה כמעט כלום ממי שהרג את ההורים שלה, אבל דבר אחד היא הצליחה לראות. תכשיט אדום בצורת דמעה עם נחש כרוך מסביבה, אותו התכשיט שלבשה הבחורה שהיא רדפה אחריה ברגעים אלו. סיריון ניסתה ללמוד את מי שככל הנראה היתה הרוצחת של הוריה. הרוצחת בעלת השיער הכתום לבשה גלימה שחורה ומעט מרופטת שהסתירה אותה כמעט לחלוטין, היא נעה בקלילות ונראתה כאילו היא ממהרת. למזלה של סירי זה אמר שהרוצחת לא שמה לב שעוקבים אחריה. סיריון עמדה לזנק כשלפתע הרוצחת עצרה. סירי מיהרה לעצור ולהתחבא מאחורי אחד העצים דואגת שהרוצחת שמה לב אליה. אבל במקום זה היא ראתה שסיבת העצירה הינה אדם לבוש ברדס וגלימה שבבירור ראו ימים טובים יותר, וחרב שבאחד מצידי הניצב היה מעגל מתחת מבריק. "אז את עדיין בחיים". אמר הגבר הקול שלו היה יציב וקול הברה בוטאה בדיוק מוחלט. "אתה ידעת כמה הוא חזק ובכל זאת שלחת אותי להרוג אותו"! צעקה עליו הבחורה. רק עכשיו סירי שמה לב לשלולית הדם שהצטבר מתחת לרוצחת.

"רציתי לוודא שאת מסוגלת להתמודד גם נגד יריבים ברמה גבוה ולא רק עם שומרים דרג ב ועם אני קורא כאן בין השורות זה נראה שברגע שפגשת יריב שחזק ממך השתנת על עצמך וברחת. אז תני לי לומר לך שאם לא תתאפסי על עצמך לא תשרדי הרבה בעסק". בשלב זה הוא הסתובב והלך עמוק יותר לתוך היער. "תבואי אחרי רק אם את בטוחה בבחירה שלך כי האויב שלך היום היה רק קצה הקרחון של הסכנות שתעמדי בהן אם תלכי איתי". סירי לא הספיקה לראות מה הבחורה עשתה כיוון שלפתע שמעה את קנוט צועק בפחד. סיריון שקלה לרגע מה לעשות ואז בעודה מקללת את הנסיך רצה בחזרה לכיוון השביל.

כשהתקרבה לשביל ראתה סירי את ז'אן עומד ביער עם המזוודה שלו פתוחה והקשת שהיתה בתוכה מוחזקת בידיו. ז'אן משך את המיתר וחץ הופיע באוויר מעליו וכששיחרר את המיתר החץ עף לתוך היער, רגעים לאחר מכן נשמע צעקה שסימנה שהחץ מצא את מטרתו. "מה לעזאזל קרה!?" צעקה אליו סירי. "נכנסתי ליער לרדוף אחרייך כשחבורת שודדים הופיע והתקיפה אותנו". "אני הולכת לעזור לנסיך. חושב שתסתדר לבד?" "ביום שבו אצטרך עזרה נגד חבורת שודדים פשוטה אדע שזה הזמן לפרוש". סירי עזבה אותה בחיוך. ז'אן היו מסוג האנשים שהיו חסרי דאגות דווקא בזמני משבר. כשהגיע לדרך ראתה  את קנוט עומד אל מול ארבעה שודדים מחזיק את חרבו של הרברט. היא לא חשבה יותר מדי ופשוט זינקה עם אגרוף לפנים והפילה את אחד השודדים אל הקרקע. במהירות לפני שמישהו הספיק להתאושש סירי זרקה את חרבה על פניו של אחד השודדים והשתמשה שתי הידיים הפנויות שלה בשביל להכניס סדרת מהלומות לפרצופו של שודד אחר. השודד הרביעי שכבר הספיק להתאושש מההלם ניסה לדקור אותה אבל סיריון נעה קלות על מנת להתחמק והמשיכה את התנועה בסגירת המרחק בינה לבין השודד והכאה בפניו עד שלא נשאר מהן יותר מערמה של בשר, דם, ועצמות שבורות. היא הרימה את החרב של השודד בשביל לחסום את המכה של השודד שהפילה ולחתוך אותו לשניים התחושה היתה נפלאה. היא הביטה בשודד שהיה מעולף על הקרקע עוד מהמהלומות שהכניסה לו בתחילת הקרב. בזמן שהלכה להרים את חרבו ראתה סיריון תנועה מהירה מאחוריה ושלחה את ידה במהירות בשביל לעצור את קנוט מלתקוע את חרבו בשודד האחרון. "מה נראה לך שאת עושה!? הם רצחו את הרברט!". "זה לא אומר שאתה תהרוג אותם". בזמן שאמרה את זה זרקה אותו סיריון לאחור והשתמשה בידה הפנויה בשביל לתקוע את חרבה בליבו של השודד המעולף. קנוט הביט בה בהלם. למה מנעת ממני להרוג אותו!? בשביל ההנאה החולנית שאת שואבת מהרג!? היית צריכה לתת לי לנקום!". סירי הביטה בו והורידה את הקסדה לפני שענתה לו. "אני לא רוצה שתהרוג אותו בגלל שאחרי שהרגת אדם אחד כל כך הרבה יותר קל להרוג עוד אחד. החיים של להרוג אנשים אולי מתאימים לי אבל תסמוך עלי אתה לא רוצה אותם". "צבועה! ובכלל איפה את היית!? איך זה שנעלמת בדיוק כשהיינו צריכים אותך!?" סירי לא ענתה וקנוט המשיך לצעוק עליה עד שנעשה צרוד ונגמרו לו הדמעות. היא בכלל לא שמה לב כששז'אן חזר. היא גם לא ניסתה להגן על עצמה מפני טענותיו של קנוט. זה היה כיוון שהיא זכרה איך מרגישים הרגעים הראשונים אחרי המוות של אדם שהיה חשוב לך. היא ידעה ששום דבר שהיא תאמר לא יוכל לעזור לגוש הבוער הזה של שנאה שיש בתוכו. כל מה שהיא יכלה לקוות לו זה שקנוט ילמד לחיות עם השנאה הזו, כיוון שאפילו הנחמה שבנקמה נגזלה ממנו על ידה. אבל הסיבה העיקרית שבגללה לא אמרה כלום היתה כיוון שעמוק בפנים היא ידעה שהוא צודק. היא ידעה שזה לא משנה שלא היתה לה דרך לדעת שזה מה שיקרה כשירדה מהדרך, בסופו של יום אם היא היתה שם הרברט לא היה מת. כך שכל מה שנשאר לה הי רק לעמוד שם ולתת לקנוט לפרוק את השנאה שלו עליה.

         

למחרת כשהם הגיעו לעיר קנוט בעיקר הצטער על אתמול. סירי יכלה לראות את זה מהמבט מלא הבושה שהיה עליו לאורך כל ההליכה שלהם. כשהם הגיעו לעיר קנוט שילם לז'אן ועמד ללכת עד שלפתע נעצר ונראה שהוא נמלך בדעתו לפני שהסתובב ואמר לסירי משפט אחד אחרון. "תמיד תזכרי שאם החיים שלך יהיו רעים ותרגישו שהכל בזבל, או אפילו אם החיים שלך יהיו טובים אבל תרגישי שחסר בהם משהו, איזה דבר שאת לא יכולה לשים עליו את האצבע. תזכרי שהיה מישהו שאמר לך שאולי יש דרך טובה יותר לחיות". אחרי שהם התרחקו קצת ז'אן אמר "מתנצל יפה הבחור". "איך בדיוק הגעת למסקנה שזו התנצלות?" אמרה סירי בניסיון כושל לזייף חוסר עניין. "ובכן, אם אתה רוצה למנוע ממישהו לעשות טעויות סימן שאכפת לך ממנו. אז במובן מסוים זו התנצלות". סירי הרהרה בכך לכמה רגעים לפני שהעלתה חיוך על פניה. "כן, אני מניחה שזו התנצלות".

פרק שני

כמה שבועות לאחר המקרה עם הנסיך...