שלום, אני המוצג/אנונימי

אני מוצג בתערוכת האלפידיאה בנושא חורף:

"רק לספר על עצמי ידעתי,

צר עולמי כעולם נמלה"

-רחל המשוררת.

(כי תכל'ס לצטט מוציא אותך חכם,

אם כי קצת מתנשא.

אבל בזה שכתבתי את שתי השורות האחרונות,

התגליתי כעוד יותר מתנשא, חכמולוג,

וחכם בעיניי,

ועכשיו מחובתי לכתוב על זה שאני צריך להיות מחויב רק לדעתי שלי על עצמי,

ולא לשים על מה אחרים חושבים עליי,

אבל זה שקר.

ואולי גם להוסיף על זה שההתייחסות העצמית הזאת,

לאורך כל תשע השורות האחרונות, היא נוראית וחופרת.

אבל זה די גאוני, וזה- גאוותני ורהבתני

(שזאת לחלוטין מילה של חכמים בעיני עצמם).

ותכלס כל המונולוג החביב הזה הוא תיאור,

של כל מחשבה שלי,

והלופ האינסופי הזה, שהוא לא באמת אינסופי (ותכל'ס קשה להאמין שאני בכלל קולט מה זה אינסוף), הוא האויב הכי גדול של השפיות שלי.

 

ממש נמאס לחשוב, ולכתוב, ולבכות, ולהתחיל מחדש,

לשמוע ששבע נפל צדיק וקם, אבל אנ'לא בדיוק צדיק וזה יותר כמו נפילה ארוכה, מתמשכת,

ונמאס לנסות להפסיק לחשוב,

גם זאת מחשבה,

ונמאס גם לחפור לכם כי נראה לי נמאס לכם,

אבל למה שיהיה אכפת לי מה אתם חושבים עליי (המשפט הזה בכלל לא גאוני, והמילים האלו- בכלל לא גאוותניות)

ונמאס לדבר כי על כל מילה מתחרטים לפחות לילה אחד שלם, וכל מילה מביישת אותי, ושלמה כבר תמצת הכל במשפט כל הנחלים הולכים אל הים,  הופ הנה קרטיב.)

 

שלום אני המוצג- תדמיינו שיש כאן משהו שקשור לחורף