שגרה/איתי דייויס, אידיאה

את מתעוררת לבד בבוקר, לא כי את רוצה, אלא כי השעון קבע כי הגיע הזמן. ולמרות שאין לך מה לחפש בעולם החיצון, את קמה בלאות מהמיטה. העיניים שלך כבדות, והטעם של הפה שלך מוזר, אז את מצחצחת שיניים ושוטפת פנים. כמו בכל בוקר. עשר דקות אחרי שאת על הרגלים כבר סיימת את ארוחת הבוקר שלך, ושתי דקות אחר כך את כבר מתניעה את המכונית. זה תמיד לוקח לפחות שלושה נסיונות, אבל לבסוף מנוע האוטו שואג, ואת כבר טכנית בדרכים. הדרך כבר מוכרת לך, אז את מרשה לעצמך לנהוג באופן אוטומטי, ולתת למחשבות שלך לצבור קילומטרז'. צפירה אכזרית קוטעת אותך מהחלימה בהקיץ, ואת מחליפה נתיב בזריזות, ומאפשרת לצופר לעקוף אותך. זה בסדר. זה קורה. אנשים תמיד מרגישים את מחוגי השעון מתקתקים להם בעורף, ואי אפשר להכנס לעיר כלשהיא מבלי לחטוף הערות עצבניות. כמה דקות לאחר התקרית השגרתית את כבר בשערי המטרופולין, וחצי שעה מלחיצה לאחר מכן את כבר בחניון של המשרד. החיפוש אחר חניה גובה את זמנו, ולבסוף את מוצאת את מבוקשך במפלס השלישי. בדרך מהמכונית אל המעלית את מריחה את הארומה המגעילה של חניונים, ולמרות שהיום עוד לא התחיל את כבר מתחילה לחשוב על הבית, ועל המקלחת שתעשי. המעלית נפתחת, ובתוכה כבר שלושה אנשים. חלק ממך שוקל לחכות למעלית נוספת, אבל את נכנסת, כי כללי הנימוס מכתיבים לך. המוזיקה המשמימה לא עוזרת לצפיפות, ובפעם השניה מזה כמה דקות, את עורגת למקלחת שממתינה לך. המעלית נפתחת בקומה שלך, ואת נפלטת ממנה ישר אל תוך מקום עבודתך. פתאום, את מוצאת את מוזיקת המעליות הנוראית למרגיעה ומופלאה ביחס לרעש שעמיתיך מפיקים. המדפסות שורקות, הכיסאות המתגלגלים חורקים, הנעליים מתופפות בזמן ההליכה המהירה ודיבורים וצעקות נשמעים מכול עבר. אבל זה לא מונע ממך ללכת לקובייה המשרדית שלך, ולעבוד. ואת עושה את זה במשך השעות הארוכות, למרות שמדי כמה דקות דעתך מוסחת אל הבית, ואל המיטה הרכה. ובדיוק לפני שאת מתחילה לשקול שוב עבודות אחרות, עבודות שעליהן את חולמת בהקיץ בזמן הנסיעה אל העבודה הזאת, השעון מורה שתיים. את קמה בהחלטיות, חוצה את המשרד יורדת במעלית ויוצאת אל הרחוב. את לא מסוג האנשים שמוצאים את הזמן לארוז ארוחת צהריים, אז את תמיד קונה בחוץ את הארוחות שלך, מנצלת את ההליכה כדי לשאוף קצת אוויר. את מגיעה למסעדה ומזמינה את המנה הרגילה שלך. הזמן שלוקח למנה להגיע הוא סביר פלוס, ובגלל זה את תמיד קונה במקום. כשאת נוגסת בסנדוויץ את שואלת את עצמך אם הוא היה שווה את החצי שעה עבודה שהוא עלה, וכמו תמיד, גם הפעם כשאת מסיימת אותו אין בידיך את התשובה. את עושה את המסע בחזרה אל המשרד, ואת חוזרת להרפתקה המרתקת של תיוג מסמכים. הסיוט ממשיך וממשיך, וכמו תמיד, בדיוק כשאת על סף השבירה, בדיוק ברגע שאת מאבדת שיווי משקל ועומדת ליפול אל התהום הלא נודע של היאוש האין סופי, בדיוק ברגע שבו את שוקלת מחדש את חייך, השעון מראה שהעבודה נגמרת, ואת חוזרת למציאות הקרה שמסרסת את הקונפליקטים הפנימיים שלך. ואז את יורדת במעלית עד למפלס שלוש, והולכת אל המכונית שתקח אותך הביתה. וכשאת מוציאה את המפתחות בחור נעמד לידך. את שואלת את עצמך מה הוא עושה פה, שהרי את לא רגילה לדבר כו לא שיגרתי - לרוב אנשים לא מחכים בחניון כדי להתחיל עם משהיא. אבל בכל זאת את אומרת לעצמך שהדבר נסלח, ושאם הוא יפסיק לפשפש בכיסיו ויחליט לעשות את זה את תסכימי. אחרי הכול, הוא נראה די נחמד, ואת כבר לא צעירה. בסופו של דבר לא יזיק לך משהו שיארוז לך ארוחות וידאג לך, את מחליטה. את מפנה אליו מבט, והוא מחזיר לך במבט מופתע. לבסוף הוא מוצא את המפתחות שלו, נכנס למכונית, מתניע פעם אחת, ונוסע. הוא משאיר אותך מאחור, ואת נכנסת לרכב שלך ואומרת לעצמך שזה בסדר. בכל מקרה, עם אדם או בלי אדם לצידך במיטה - השעון בכל זאת יורה לך מתי לקום.